"….על כן חתלו את בנכן במדים, תנו לו נר צבאות נגד חום, נגד תום, נגד תשוקת היומיום…. הא קורבן חמוד, מה תהיה, אם תהיה גדול? צנחן וגבר. ומה אחר כך? קבר"

יצחק לאור, מתוך "ירו, ירו, ירושלים", פורסם במוסף הספרותי של "הארץ", 19.5.99

 מאת פרופ' מאירה וייס

המהפכה הציונית, ששמה לה למטרה ליצור עם חדש בארץ ישנה-חדשה, היתה בעלת גוון גופני מובהק. הציונות היתה לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית, היא היתה גם "מהפכה של הגוף". הוגים ציונים מרכזיים שפעלו בתחילת המאה (כמו א.ד. אהרון דוד  גורדון ומכס נורדאו), סברו שהשיבה לארץ ולעבודת האדמה היתה אמורה להשיב גם את בריאותו של הגוף היהודי שהתנוון בגלות. המהפכה הציונית ייצגה חזרה אל הטבע, לאדמה, ולגוף. חקלאות, אדמה, טריטוריה וצבא נתפסו כתרופת נגד ל"פאסיביות" ול"רוחניות" היתרה של הגלות (היהודים והיהדות בגולה). "חברת הלומדים",  שהיא מאפיין מהותי של הקולקטיב היהודי בגלות, היתה חברה חסרת גוף  הציונות ביקשה להגשים חלום של דורות ולתת לו צורה גשמית, דהיינו להחזיר את הגוף היהודי למרכז הבמה ההיסטורית, להציב את גופו של היהודי מחדש ברצף ההיסטורי שנקטע על-ידי הגלות, ולחתור לגאולה בת העולם הזה. במונחיו של מכס נורדאו, שנטבעו כבר ב- 1898, הציונות ביקשה להיות "יהדות של שרירים". "היהודי השרירי" יחליף את "היהודי של בית הקפה" (זה ציטוט?), היהודי הגלותי, החיוור, והרזה, תוך התחברותמחדש לגבורת האבות בארץ כנען.

האקסיומה של "יהדות השרירים" קיבלה חיזוק מהוגים ציונים, אנשי חיבת ציון, קובעימדיניות מימין ומשמאל, רופאים ופוליטיקאים. זאב ז'בוטינסקי התלונן (במאמרו הידוע "משי וברזל" כי "האדם העברי, שלא טופל במשך הדורות, התקלקל והפך לקריקטורה. גב כפוף, סנטר מחודד, שפה שמוטה…אלה מאפייניו. אתן (האמהות הציוניות) תבנומחדש את הדור". ד"ר בנימיני, רופא הבית של גמנסיה הרצליה (בית הספר  העברי הראשון  בתל-אביב), כתב ביומנו בשנת 1928 כי "רק גברים ונשים שלמים ובריאים בגופם וכשירים מבחינה גופנית מתאימים לקבל את הציונות… העם היהודי עובר כעת תהליך טבעי של סלקציה" ד"ר רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי של הארגון הציוני העולמי, כתב בספרו הסוציולוגיה של היהודים (1934): "בעת שבאירופה רבים הקוראים למדיניות של אאוגניקה, היהודים… מעולם לא נטלו חלק ב"ניקוי" הגזע שלהם, אלא הרשו לכל ילד, ויהי זה החולה ביותר, לגדול ולהתחתן וללדת ילדים כמותו. אפילו המפגרים, העיוורים והחרשים הורשו להתחתן. כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים כאלה (עם סימני ניוון) חייבים להימנע מללדת ילדים".

כנגד "ניוון הגלות" הוצב "שמשון הקטן", כפי שאכן נקרא התינוק הבריא והחייכן שכיכב בפוסטרים של אותם ימים, והיה גיבור הספרות המקצועית בעברית על הורות וגידול ילדים מאז שנות העשרים. נשים עבריות הוגדרו, במיוחד מאז 1948, כאחראיות ללידת מספר רב של ילדים "לתפארת מדינת ישראל". המהפכנות הציונית הדגישה  לגבי נשים רבות  את תפקיד האשה המסורתי – יולדת ומגדלת ילדים בשירות האומה. גם כיום, כמו אז, החברה הישראלית ממשיכה לעסוק באופן כפייתי כמעט בפריון. ניתן לראות זאת, למשל,  באמצעות השימוש הרב והנפוץ בבדיקות עובריות. נשים ישראליות מחזיקות בשיא עולמי של בדיקות בזמן הריון. כמעט 60% מהנשים ההרות בישראל עוברות בדיקה אבחנתית כלשהי לפני הלידה. ישראל היא המדינה הראשונה בעולם בשיעור הבדיקות לנשים בהריון המתבצע בה מדי שנה. (*)  IIvry) Tzipy 2010  ) כמעט 20% מהנשים בהריון משתמשות בבדיקה של דיקור מי שפיר. יתרה מכך, בישראל מצוי המספר הרב ביותר של מרפאות פריון (ביחס לגודל האוכלוסיה).  הסיבה לכך איננה  שיעור גבוה של אי-פריון אלא להיפך,  מרכזיות הרצון להגביר את הרבייה. אך לא רק השאיפה לכמות, אלא גם איכות התינוקות עומדת במוקד החשיבה והתכנון הלאומי.  כל הפעילות המסובסדת הזאת סובבת סביב ההריון והלידה של תינוק בריא. הבדיקות הרבות במשך ההריון מיועדות לוודא את בריאותו של העובר והיותו מושלם.  ולבסוף, הורים בישראל מעדיפים לסיים הריון במקרים של פגמים קלים-יחסית, כגון שפה שסועה, או במקרים של סיכון נמוך יחסית, כגון 5% סיכון לפיגור שכלי.[1]

לתפיסתי, הפופולריות של בדיקות ההריון בישראל קשורה  לרעיון “הגוף הנבחר" (דמות גברית, יהודית, אשכנזית, בריאה ושלמה  מבחינה גופנית).  הישראלים, לטענת הגנטיקאים, הם העם הנלהב ביותר בעולם לנסות שיטות ובדיקות חדשות והראשונים להוציא  עליהן כסף  [2]  (ראה גם  2010) Elly Temen). לפי הערכת גנטיקאים בישראל, בכל שנה גדל מספר הבדיקות שנערכות בזמן ההריון פי שלוש. לגנטיקאים   הישראלים יש, כמובן, אינטרס בגידול הזה בתעשיה הרפואית הפופולרית הזו. בסקר שבוצע לאחרונה נמצא כי עמדותיהם בשאלות הקשורות לאפשרות של הפסקת הריון,  חיוביות יותר  בהשוואה לעמיתיהם בחו"ל (Wertz 1998). למשל, 68% מהגנטיקאים הישראלים שהשתתפו בסקר הסכימו כי "לידת ילד בעל פגם חמור היא טעות מבחינת חברתית". גנטיקאים בשאר העולם בדרך-כלל מאמינים כי   ההחלטה הלפיל עובר פגום היא בראש ובראשונה החלטה אישית. 14% מן הגנטיקאים הישראלים הסכימו לקביעה כי "תפקיד הגנטיקאי הוא לעזור בטיהור מאגר הגנים האנושי".  (  Yael Hashiloni-Dolev)  2007). יש לציין כי זו קביעה בעייתית מבחינה אתית מכיוון שהיא מצביעה על מעורבות שיפוטית. הקוד האתי הבינלאומי מתייחס לתפקיד הגנטיקאי כמי שאחראי למתן ייעוץ בלתי-מכוון ובלתי-מתערב. נציגים של סוכנויות בינלאומיות לאימוץ שהתראיינו לסרט "תינוק בהזמנה" (בימוי: דלית קימור, הערוץ הראשון) טענו כי הישראלים הם המאמצים הביקורתיים ביותר בעולם, אשר מסרבים לאמץ ילד בגלל פגמים חיצוניים, גם אם הם קלים ביותר.[3] הצלחתו של שיח האאוגניקה בישראל משקפת את הדומיננטיות של “הגוף הנבחר”.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.